פסק-דין בתיק ת"ק 41985-06-11

1.         א.         עסקינן בתאונת דרכים, בה נפגע רכבו של התובע ובשל פגיעה זו הגיש את תביעתו לחייב הנתבעים לשלם לו את נזקיו בסך של 16,000 ש"ח.

                        נסיבות המקרה, כפי שהן מועלות בכתב התביעה הן: התובע רכב על אופנוע בכיוון ישר, כאשר לפתע הגיע רכב משומקום ופגע בחלקו הקדמי ימני של האופנוע. רכב זה אשר פגע באופנוע היה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "ירחמיאל") אשר גם עזב את מקום האירוע טרם הגיע סיוע רפואי או ניידת שיטור.

            ב.         הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע - זאת משום, שלטענתם, אחראי התובע לגרם התאונה ומוסיפים לטעון הטענות העיקריות הבאות:

                        א)         הנתבע יצא מרחוב שבזי ופנה שמאלה לרח' הרצל ובשל היות הכביש פקוק, עצרו רכבים שנסעו ברח' הרצל ונתנו לנתבע להשתלב שמאלה. הנתבע פנה שמאלה בשני שלבים ונעצר עם רכבו בנתיב הנגדי.

                                    התובע אשר נסע ברח' הרצל וככל הנראה לא הייתה לו סבלנות לעמוד בפקק ונסע במהירות על אף מזג האוויר הסוער, עקף טור מכוניות ולא ראה את הנתבע עומד ונכנס ברכבו.

                        ב)         לכן, לאור האמור לעיל, סבורים הנתבעים, שהתאונה אירעה באשמתו המוחלטת של התובע וכמו כן, טוענים הנתבעים לגבי גובה הנזק הנתבע על ידי התובע.

2.         לאחר שבחנתי את העובדות המובאות בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים ובמסמכים שצורפו ואשר הוגשו לבית המשפט ולאחר ששקלתי כל חומר הראיות, הגעתי למסקנה, ששני המעורבים בתאונה אחראים לקרות התאונה, כאשר הנסיבות מצביעות על כך, שאחריותו של התובע גבוהה יותר מזו של הנתבע ולאחר שיקול שאלת האחריות, אני קובע את אחריותו של התובע בשיעור של 60% ואילו אח אחריותו של הנתבע בשיעור של 40% - זאת  מהנימוקים הבאים:

            א.         הן מכתבי הטענות והן מעדויות הצדדים המעורבים בתאונה עולה, שאין מחלוקת ביניהם, על כי ביום האירוע היה יום גשום מאוד, כביש פקוק ואין גם חולק בכל הנוגע לכיווני הנסיעה, שכן אין חולק שהנתבע יצא מרח' שבזי בעת שהתובע נסע ברח' הרצל ואין חולק שהנתבע פנה שמאלה, אל הכיוון ממנו הגיע התובע.

                        נסיבות התאונה מצביעות על כך, שהנתבע ביצע הפניה שמאלה ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת ואילו התובע אף הוא ביצע עקיפת שיירת מכוניות ועשה זאת מבלי לבדוק אם העקיפה אפשרית, שכן בסופו של יום התברר שהעקיפה הייתה בדרך לא פנויה .

                        שני מהלכי נסיעה אלו - של התובע מזה ושל הנתבע מזה - גרמו להתנגשות בין הרכבים.

            ב.         א)         התובע מתאר בכתב התביעה בתמצית רבה את עובדות המקרה וכל שהיה לו לומר שם, שהוא נסע בקו ישר, כאשר לפתע ומשומקום פגע בו רכב בחלקו הקדמי ימני של האופנוע.

                                    אם נוהג רכב שם לב לנעשה בדרך שלפניו, לא יכול לטעון שרכב מגיע משומקום, שכן רכב אינו מזדמן כך סתם לאותו מקום, אלא עד הגיעו לכיוון נסיעתו של התובע, עבר הנתבע כברת דרך תוך כדי פניה שמאלה ואם התובע היה מבחין בו מבעוד מועד ולא מבצע עקיפה, כאשר הדרך באותה עת לא הייתה פנויה, היה "מגלה" את רכב הנתבע, שהיה כבר באותו מקום - ולא שהגיע משומקום.

                        ב)         התובע העיד בבית המשפט, שעקף הרכבים מצד שמאל ובאותה עת נסעו הרכבים בטור, עד שהגיע לצומת שבזי ואז טוען התובע: ".. נכנסתי לצומת ובעצם משום מקום קיבלתי בום שמעתי מכה ונפלתי על הרצפה" (עמ' 1 לפ', ש' 21-22).

                                    למרות שמדברי התובע עולה באופן מפורש, שהוא עקף את שיירת המכוניות אשר נסעה באיטיות (5 קמ"ש), מנסה התובע להרחיק עצמו מעצם העקיפה ומתכחש לעובדה שהוא עקף הרכבים, שכן לשאלת נציג הנתבעת באשר לעקיפת המכוניות, טוען התובע, שהוא לא היה מגדיר זאת כעקיפה. אם בהמשך טוען התובע, שאין הוא מבין אם מדובר בעקיפה, משום שהוא לא בקיא בחוק - מוטב לתובע ללמוד משמעות עקיפה מהי. (ראה בעמ' 2 לפ', ש' 17-18 לעומת האמור בעמ' 3 לפ', ש' 8-15).

                                    בהמשך, מאשר התובע - בסופו של יום - שאכן עקף את הרכבים (ראה הסיפא בעמ' 3 והרישא בעמ' 4 לפ').

                                    זאת ועוד, התובע נשאל על ידי נציג הנתבעת: "ניצלת את העובדה שאתה רכב דו גלגלי וביצעת עקיפה במקום להמתין לנסוע בשיירת מכוניות?" ועל כך משיב התובע: "בדו גלגלי מותר....".

                                    על כך יש להשיב לתובע, שעליו לדעת, שדינו של רכב דו גלגלי כדין כל רכב אחר בעל 4 גלגלים בכל הנוגע לעקיפת רכב אחר ובוודאי בעניין עקיפה, אין דינו של רכב דו גלגלי שונה מרכב אחר, שכן תקנות התעבורה קובעות מתי ניתן לעקוף רכב אחר ובמקרה זה, עקף התובע רכבים אחרים מבלי לדאוג שהדרך פנויה. (זאת מכח הגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לפקודת התעבורה, ומכח הוראות תק' 47(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

                                    סמיכות הזמנים בין הכניסה לצומת ובין קבלת הבום - היא הנותנת והיא המביאה למסקנה, שרכב הנתבע כבר היה מאד קרוב לאותו מקום בו אירעה התאונה ומחובתו של התובע היה להבחין בו.

                        ג)          לדברי התובע, הייתה המכה באופנוע בצידו הימני ומכאן המסקנה, שממש עם הגעתו של התובע אל הצומת ובעת שהגיע הנתבע אל אותו מקום, כאשר הנתבע כבר היה בפנייה - פגע הנתבע באופנוע - מבלי שהוא יבחין בכך שהאופנוע עוקף את שיירת המכוניות.